להתחיל מהמקום שבו אנחנו נמצאים

הרבה תהליכי שינוי מתחילים במשפט "אני לא בסדר". אני לא מספיק בריאה, לא מספיק חזקה, לא מספיק ממושמעת. זה נשמע כמו מוטיבציה, אבל לרוב זה מנגנון שמתיש אותנו מהר מאוד.

שינוי שנבנה על ביקורת עצמית דורש כל הזמן עוד מאמץ, ובכל מעידה הוא מתפרק. שינוי שנבנה על קבלה יכול להחזיק גם ימים פחות טובים.

כשאנחנו מתמודדים עם בעיה בריאותית, הקול הזה נעשה חזק עוד יותר. קל להרגיש שהגוף בגד בנו, ומשם קצרה הדרך להרגיש שגם אנחנו נכשלנו. אבל מקום של אשמה הוא מקום קשה מאוד לצמוח ממנו.

ויש גם צד נוסף. כשאנחנו כל הזמן ביקורתיים כלפי עצמנו, אנחנו נמצאים במתח מתמשך. וגוף שנמצא במתח מתקשה לנוח ולהתאזן. במובן הזה, היחס שלנו לעצמנו הוא לא רק עניין רגשי. הוא חלק מהקשר בין הגוף לנפש.

קבלה היא לא השלמה

לקבל את עצמנו לא אומר להפסיק לרצות לשנות. זה אומר להכיר במקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו, בלי לשפוט אותו. כאן אני נמצאת. מכאן אני ממשיכה.

חשבו על מי שמתכנן מסלול בטיול. אם לא יודעים איפה עומדים, שום מפה לא תעזור. קבלה היא בדיוק זה: לסמן בכנות את הנקודה שבה אנחנו נמצאים היום. לא את זו שהיינו רוצים, ולא את זו שהיינו בה פעם.

בפועל זה יכול להיות משפט פשוט שאומרים לעצמנו בבוקר: היום יש לי פחות כוח, ואני אתחשב בזה. זה לא ויתור. זו נקודת התחלה אמיתית, שאפשר לבנות עליה.

אי אפשר לצאת לדרך ממקום שאנחנו מסרבים לעמוד בו.

קבלה היא גם לא משהו שעושים פעם אחת. יש ימים שבהם קל לנו עם עצמנו, ויש ימים שבהם הביקורת חוזרת בכל הכוח. גם זה חלק מהדרך. אפשר לקבל גם את הימים האלה, בלי להפוך אותם להוכחה שלא התקדמנו.

לבנות הערכה, צעד אחרי צעד

• לשים לב לקול הפנימי: האם הייתי מדברת ככה לחברה טובה?

• לרשום בסוף היום דבר אחד שעשיתי בשבילי.

• לזכור הצלחות קטנות, לא רק את מה שעוד לא הצליח.

התרגילים האלה נראים פשוטים, אולי פשוטים מדי. אבל כשאנחנו עושים אותם יום אחרי יום, משהו מתחיל לזוז. הקול הפנימי נעשה קצת יותר רך. אנחנו מתחילים לראות לא רק את מה שחסר, אלא גם את מה שכבר קיים.

אפשר להוסיף גם שאלה פשוטה לסוף היום: על מה אני מודה לעצמי היום? התשובה לא חייבת להיות גדולה. אולי נחתי כשהייתי עייפה. אולי ביקשתי עזרה. אולי פשוט עברתי יום קשה ונשארתי עדינה עם עצמי.

כשאנחנו תופסים את עצמנו באמצע משפט כמו "שוב לא הצלחתי", אפשר לעצור לרגע ולנסח אותו מחדש: "היום היה קשה, ומחר אנסה שוב". זה לא שקר ולא ייפוי של המציאות. זו פשוט דרך אחרת לדבר עם עצמנו.

מקבלה למסוגלות

הערכה עצמית היא לא תחושה שמופיעה פתאום. היא נבנית מתוך ניסיון. בכל פעם שאנחנו מקשיבים לעצמנו, מציבים גבול קטן או בוחרים במשהו שטוב לנו, אנחנו אוספים עוד הוכחה לכך שאנחנו מסוגלים. עם הזמן ההוכחות האלה מצטברות לתחושת ביטחון בדרך שבחרנו.

זה נכון גם ביחס לגוף. כשמפסיקים לראות בו אויב ומתחילים לראות בו מערכת חכמה שמנסה לשמור עלינו, משהו משתנה. במקום לכעוס עליו, אפשר לשאול מה הוא צריך.

וכדאי לזכור שהדרך הזו לא מתקדמת בקו ישר. לפעמים אחרי תקופה טובה חוזרים לדפוס ישן, והביקורת מרימה שוב את הראש. זה לא אומר שהכל הלך לאיבוד. זה רק אומר שהגיע הזמן לחזור לכלים, בסבלנות ובלי למהר.

קבלה והערכה עצמית הן השלב השביעי בשיטת Tamarest. הן מגיעות אחרי ההקשבה, הגבולות וחיבור הגוף והנפש, וכמעט תמיד מתברר שהן היו שם מתחת לכל השלבים שלפניהן.

ואם יש דבר אחד לקחת מכאן, הוא לא לחכות לרגע שבו נהיה "מספיק טובים" כדי להתחיל. אפשר להתחיל היום, בדיוק מהמקום שבו אנחנו נמצאים.