למה כל כך קשה לומר "לא"
על גבולות, ריצוי, והמחיר שהגוף משלם כשאנחנו מוותרים על עצמנו.
יש אנשים שאומרים "כן" כמעט לכל דבר. לעוד משימה בעבודה, לעוד טובה, לעוד ערב שבו הם לא באמת רוצים לצאת. מבחוץ זה נראה כמו נדיבות. מבפנים זה מרגיש לפעמים כמו עומס שאין לו סוף.
כולנו מכירים את הרגע הזה. מישהו מבקש משהו, ועוד לפני שחשבנו, כבר יצא לנו "בטח, אין בעיה". רק אחר כך, בדרך הביתה או בלילה לפני השינה, מגיעה התחושה הכבדה. שוב הסכמנו למשהו שלא היה לנו כוח אליו.
מאיפה זה מגיע
הקושי לומר "לא" נבנה לרוב מוקדם. מהרצון להיות אהובים, מהפחד לאכזב, מהתחושה שהצרכים שלנו פחות חשובים. עם השנים זה הופך להרגל, ואנחנו כבר לא שמים לב מתי אנחנו מוותרים על עצמנו.
לפעמים זה גם עניין של תפקיד. מי שתמיד היו "החזקים" במשפחה, אלה שעוזרים ופותרים ודואגים לכולם, מתקשים לדמיין את עצמם אחרת. לומר "לא" מרגיש כמו לבגוד בתפקיד הזה, או בתמונה שיש לאחרים מאיתנו.
אבל הגוף שם לב. עייפות, מתח, תחושה של חוסר אוויר. כשאנחנו נותנים יותר ממה שיש לנו, משהו צריך לשלם על זה.
כשאנחנו אומרים "כן" ומרגישים "לא", נוצר פער בין מה שאנחנו עושים לבין מה שאנחנו באמת רוצים. הפער הזה הוא לא רק רגשי. הוא מורגש גם בגוף: בלסת קפוצה, בכתפיים מכווצות, בעייפות שלא עוברת גם אחרי שינה. בשיטת Tamarest זה מתחבר גם לשלב החמישי, הקונפליקטים הפנימיים.
הגבולות מתחילים בהקשבה. זה השלב השני בשיטה: לעצור ולזהות מה אנחנו באמת רוצים וצריכים. בלי ההקשבה הזו קשה לדעת איפה עובר הגבול, כי אנחנו לא יודעים מה נכון לנו. לכן לפעמים הצעד הראשון הוא לא לומר "לא" לאחרים, אלא לומר "כן" לעצמנו.
גבול הוא לא חומה. הוא הדרך לשמור על מה שיש לנו לתת.
גבול הוא לא ריחוק
הרבה אנשים חוששים שאם יציבו גבולות, הם יהיו פחות נחמדים או פחות אהובים. אבל בפועל, גבול ברור עושה את הקשרים שלנו כנים יותר. כשאנחנו אומרים "כן" רק כשאנחנו באמת מתכוונים, ה"כן" שלנו מקבל משמעות. והאנשים סביבנו יודעים שאפשר לסמוך עליו.
גבול גם לא חייב להיות חד או קר. אפשר לומר "לא" בנעימות, עם הסבר קצר או בלי. אפשר להציע חלופה: "השבוע אני לא יכולה, אבל בשבוע הבא כן". העיקר הוא שההחלטה תצא ממקום של הקשבה לעצמנו, ולא מפחד.
צעדים ראשונים
לפני שעונים "כן", לקחת נשימה ולשאול: אני באמת רוצה?
לנסות "אחזור אלייך" במקום תשובה מיידית.
לשים לב איך הגוף מגיב כשאומרים "כן" שלא מרגיש נכון.
כדאי להתחיל ממקומות קלים יחסית. לא מהשיחה הכי קשה עם האדם הכי קרוב, אלא מבקשה קטנה ביום רגיל. כל פעם שאנחנו מצליחים, אנחנו לומדים שהעולם לא מתמוטט כשאנחנו אומרים את מה שאנחנו מרגישים.
אפשר גם להתאמן על המשפט עצמו. להגיד אותו בקול כשאנחנו לבד, לכתוב אותו, לשמוע איך הוא נשמע. כשהמילים מוכרות לנו, קל יותר להוציא אותן ברגע האמת. ואם בכל זאת יצא "כן" מהר מדי, מותר לחזור בנו: "חשבתי על זה שוב, ואני לא אוכל".
ומה עם האשמה?
בהתחלה זה יכול להרגיש לא נעים. אולי תופיע אשמה, אולי חשש שמישהו יכעס. זה טבעי, במיוחד כשמשנים הרגל של שנים. התחושה הזו לא אומרת שעשינו משהו לא נכון. היא רק אומרת שאנחנו עושים משהו חדש.
כדאי גם לזכור שאנחנו לא אחראים על כל התגובות של האחרים. מישהו יכול להתאכזב, וזה בסדר. האכזבה שלו לא הופכת את הגבול שלנו לשגוי. לאט לאט, גם הסובבים אותנו לומדים את הדרך החדשה, ולפעמים אפילו מעריכים אותה.
הצבת גבולות היא השלב הרביעי בשיטת Tamarest. זה לא קורה ביום אחד, וזה בסדר. כל "לא" קטן שנאמר ממקום נכון מחזק את האמון שלנו בעצמנו.
וכשאנחנו שומרים על הכוחות שלנו, יש לנו יותר מה לתת. לאחרים, וגם לעצמנו.
התוכן כאן נועד להעשרה ולהשראה, ואינו מחליף ייעוץ או טיפול רפואי.
