להיות המטפל של עצמך: מה זה כן ומה זה לא
הרעיון שבלב שיטת Tamarest, מה הוא אומר על האחריות שלנו לבריאות, ומה הוא בכלל לא אומר.
"להיות המטפל של עצמך" הוא שם השלב השמיני בשיטת Tamarest, והוא גם הרעיון שעובר דרך כל השיטה. אבל לפעמים שומעים אותו לא נכון, אז כדאי לדייק.
השם הזה יכול לעורר שתי תגובות הפוכות. יש מי ששומעים בו הבטחה גדולה מדי, כאילו אפשר לפתור הכל לבד. ויש מי ששומעים בו עומס, עוד דבר שצריך להצליח בו. שתי התגובות מובנות, ושתיהן מפספסות את הכוונה.
מה זה לא
זה לא לוותר על רופאים או על טיפול רפואי.
זה לא "לעשות הכל לבד".
זה לא להאשים את עצמנו במחלה.
הנקודה הראשונה חשובה במיוחד. הגישה שלי משלבת רפואה סינית ויפנית, דיקור, צמחי מרפא ותזונה, והיא באה להשלים את הטיפול הרפואי ולא להחליף אותו. מי שמתמודד עם מחלה ממשיך להיות במעקב אצל הרופאים שלו. להיות המטפל של עצמך אומר להוסיף, לא לוותר.
גם הנקודה השלישית חשובה. כשמדברים על אחריות, קל לשמוע בזה אשמה. אבל אחריות היא לא אשמה. אף אחד לא בחר לחלות. אחריות פירושה שיש לנו תפקיד בדרך מכאן והלאה, לא שאנחנו אשמים במה שקרה עד עכשיו.
והנקודה השנייה, אולי המפתיעה מכולן: להיות המטפל של עצמך לא אומר להסתדר לבד. להפך. מי שמקשיב לעצמו יודע גם מתי הוא צריך עזרה, ממי לבקש אותה ואיך להיעזר בה בצורה הכי טובה. גם לבקש עזרה זו בחירה פעילה.
מה זה כן
זו ההבנה שהאחריות לבריאות שלנו לא נמצאת רק בידיים של אדם אחר. שאנחנו יכולים להיות שותפים פעילים: להקשיב לגוף, לזהות דפוסים, לשנות הרגלים, ולבחור בכל יום מחדש מה תומך בנו.
אחרי שנים של התמודדות עם בעיה בריאותית, הרבה אנשים מגיעים למקום של חוסר אונים. נדמה שהגוף והמחלה מנהלים את החיים, ושכל מה שנשאר הוא לחכות לטיפול הבא. השלב הזה מציע לעבור מעמדה פסיבית לעמדה פעילה של בחירה, הקשבה ומודעות.
המעבר הזה לא קורה ביום אחד. הוא מתחיל בהחלטה, שהיא השלב הראשון בשיטה, וממשיך בצעדים קטנים. בכל פעם שאנחנו בוחרים להקשיב לגוף במקום להתעלם ממנו, אנחנו לוקחים בחזרה עוד חלק קטן מהאחריות.
לא רק כרעיון, אלא כדרך חיים.
כשאנחנו מגיעים לטיפול כשותפים, הטיפול עצמו משתנה. אנחנו שואלים שאלות טובות יותר, שמים לב למה שעובד, וממשיכים את התהליך גם בין הפגישות.
יש הבדל גדול בין מי שמגיע לטיפול עם שאלות, עם תצפיות על עצמו ועם נכונות לנסות, לבין מי שמחכה שמישהו אחר יעשה את העבודה. התפקיד שלי הוא ללוות, לתת כלים ולהציע כיוון. ההליכה בדרך עצמה היא משותפת.
איך זה נראה ביום יום
זה לא חייב להיות משהו גדול. זה לשים לב שאחרי לילה בלי שינה הכאב מתגבר, ולתת לשינה מקום של כבוד. זה לרשום מה אכלנו בשבוע שבו הרגשנו טוב יותר, ולספר על זה בפגישה הבאה. זה לזהות שאנחנו שוב אומרים כן לכל בקשה, ולעצור.
ויש בזה גם משהו משחרר. אחד העקרונות החשובים בשיטה הוא היכולת להרפות: להפחית מאמץ ומתח, ולאפשר לגוף ולנפש להירגע. להיות המטפל של עצמך לא אומר לשלוט בכל דבר. לפעמים זה דווקא אומר לשחרר.
הגוף הוא לא האויב שלנו. הוא מערכת חכמה, עם יכולות טבעיות של ויסות, הסתגלות והתחדשות. התפקיד שלנו הוא לתמוך בו ולתת לו את התנאים הנכונים, לא להילחם בו.
למה זה השלב האחרון
כל אחד מהשלבים הקודמים מוסיף משהו: הבחירה בשינוי, ההקשבה הפנימית, שפת הגוף, הצבת הגבולות, הקונפליקטים הפנימיים, חיבור הגוף והנפש, והקבלה וההערכה העצמית. בשלב השמיני כל התובנות והכלים האלה מתחברים לדרך חיים, ואנחנו הופכים לשותפים פעילים בתהליך הבריאות שלנו.
שמונת השלבים של השיטה בנויים כדי להוביל לנקודה הזו, צעד אחרי צעד. אפשר להכיר אותם בספר "הזמן להרפות", בסדרת ההרצאות, ובטיפולים בקליניקה.
התוכן כאן נועד להעשרה ולהשראה, ואינו מחליף ייעוץ או טיפול רפואי.
